בתקופה האחרונה מתרכזים רבות בתפקיד של קבינט הדיור ככלי להגדלת הצע הקרקעות במדינת ישראל. וכן בייעול של תהליכי משילות. דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בהיסטוריה המודרנית של הקולוניאליזם.
בשנות העשרים של המאה שעברה תהה המושל של ציילון הבריטית (כיום סרי לנקה). כיצד הבריטים הצליחו לשלוט ולנהל את תת היבשת ההודית על שלוש מאות מיליון תושביה עם חמש מאות פקידים, בעוד שהצרפתים נכשלו בניהול קמבודיה עם מאתיים פקידים כשאוכלוסייתה מנתה כמיליון וחצי איש בלבד.
דוגמה לניהול של סביבה צפופת אוכלוסין, ניתן למצוא באופן הניהול הבריטי של הונג-קונג והטריטוריות החדשות שמצפון לה. רק כדי להזכיר, האי של הונג-קונג נכבש על ידי הבריטים כחלק ממלחמת האופיום הראשונה באמצע המאה התשע עשרה כשהיה כמעט ריק מתושבים ותוך כחמישים שנה, הפך כתוצאה מהגירה כלכלית, לאחד המקומות המאוכלסים בעולם. הגדלת הצפיפות בצירוף לחשש מגידול ההשפעה הצרפתית, גרמה לבריטים לשאת ולתת עם הסינים על צירוף קרקעות נוספים להונג-קונג בהיקפים של כאלף קילומטר מרובעים (כמעט פי שנים עשר) משטח האי המקורי.
ממשלת סין באותה תקופה (שושלת קינג) חתמה על הסכם חכירה של תשעים ותשע שנים עם הבריטים, אבל השבטים הסיניים ששכנו בטריטוריות החדשות הרגישו זנוחים והתנגדו. באלף שמונה מאות ותשעים ותשע התארגנו הכפרים באזור שמנו כמאה אלף תושבים ויצרו מיליציה מקומית שתקפה את הבריטים, לא בהצלחה.
הבריטים בחרו באופן פרגמטי להימנע מפעילות של פינוי אוכלוסייה אזרחית והתגברו על התנגדויות במספר דרכים: הם התחייבו לא לפגוע במסורת הפוליגמית של התושבים, ועיגנו בחקיקת מקרקעין וקדסטר מסודר כולל בחוקי ירושה, את הזכויות של התושבים המקומיים באדמה, תחת יעוד חקלאי. חוקים אלו היו שונים מהחקיקה באי הונג-קונג עצמו והוו למעשה שתי מערכות ניהול מקרקעין נפרדות. האחת לאי והשנייה לטריטוריות החדשות.
עם השנים והגידול באוכלוסין של הונג-קונג רבתי, נוצרה מצוקת דיור, ועקב כך נוצר הצורך בשינויי יעוד קרקע מחקלאי לעירוני. הבריטים הוציאו לאוכלוסייה של הטריטוריות החדשות מכתבי אופציות שהציעו להם למכור את הקרקע החקלאית שברשותם במחיר ידוע, או לקבל התחייבות שתמורת הקרקע שתשמש לפיתוח עירוני יקבלו קרקע חלופית ביחס מסוים, באזור עירוני שיבנה – מתי שהוא בעתיד! למרות שהתחייבות זו לא הייתה תחומה בזמן רוב בעלי הקרקע בחרו באפשרות השנייה ואפשרו פיתוח עירוני מהיר של שטחים חקלאיים ללא תזרים מזומנים ממשלתי.
ברור ששיטה זו אינה נטולת פגמים, בין השאר מהיותה חשופה לניצול ספקולטיבי, וכן כתוצאה מיצירה של התחייבות עתידית ממשלתית לאספקת קרקע, שמצריכה פתרון עתידי. אבל היא אפשרה אורבניזציה מהירה ללא קונפליקטים מיותרים עם האוכלוסייה.
במהלך השנים, עם הצמצום במקורות קרקע חקלאיים, קיבלה על עצמה רשות המקרקעין של הונג-קונג, גם את האחריות למחזור קרקע לפרוייקטי פינוי-בינוי של חוכרים באזורים אורבניים, תוך ביצוע תחלופה של מבנים ישנים בני שלוש עד שש קומות, בבניה צפופה יותר. אחריות זו מגובה בחקיקה ומאפשרת התגברות על חסמים של ריבוי בעלויות והתנגדויות, שיזמים פרטיים מתקשים להתגבר עליהם.
ניהול המקרקעין באזור נחשב למוצלח יחסית, וההבנה שהמשכיות בנושא היא אחד מהתנאים ההכרחיים לממשל תקין, גרמה לכך שגם לאחר העברת השלטון בהונג-קונג לסין, ניהול המקרקעין, החוכרים ותהליכי שחרור הקרקע ממשיכים להתנהל בוועדה בריטית סינית משותפת עד לאלפיים ארבעים ושבע.
צפיפות האוכלוסין בהונג-קונג (כשבעת אלפים איש לקמ”ר) צפיפות האוכלוסין בישראל (כשלוש מאות אנשים לקמ”ר).
יש מה ללמוד.
